פסק-דין בתיק ע"פ 8897/99

השופטת ד' ביניש:

           הערעור שלפנינו חושף מסכת מחרידה ומזעזעת של התעללות מינית קשה בילדה בת 5 אשר הסתיימה ברציחתה של הילדה בתלייה. המערערים, שהיו בשעת מעשה קטינים בני 14 לערך, הורשעו בבית המשפט המחוזי בעבירות חמורות הכוללות רצח בכוונה תחילה, אינוס בנסיבות מחמירות, ביצוע מעשה סדום בנסיבות מחמירות, התעללות בקטין, חטיפה לשם ביצוע עבירת מין ורצח ובעבירה של קשירת קשר. השניים נידונו לעשרים שנות מאסר בפועל בגין מעשה הרצח ולשמונה שנות מאסר, מתוכן חמש שנים במצטבר, בגין יתר העבירות שהורשעו בביצוען.

1.        על פי הממצאים שנקבעו בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ח' פיזם, ע' גרשון וש' שטמר), המערערים, דיירי השכונה בה התגוררה הילדה המנוחה, קשרו ביניהם קשר לאנוס את הקטנה ולרצחה. ביום 21.6.98, היום הראשון לחופש הגדול, שיחקה הילדה עם ילדים אחרים מתחת לבנין בו התגוררה. בשעות הצהריים, בשעה שאינה ידועה במדויק, גררו המערערים את הילדה המנוחה למקלט נטוש מתחת לבניין מגוריה. במקלט, הפשיטו אותה, אנסו אותה וביצעו בה מעשי סדום תוך שהם חוסמים את פיה, חובלים בפניה, בצווארה ובגופה. כשסיימו את ביצוע המעשים המיניים הלבישו המערערים את הילדה והכניסו אותה לתא השירותים במקלט. שם, כרכו כבל סביב צווארה ותלו אותה על מתקן ברזל. לאחר שתלו אותה, יצאו מהמקלט, שבו אליו כעבור מספר דקות, הורידו את הילדה מחבל התליה והוציאו אותה מחדר השירותים. לאחר שוידאו שאינה נושמת עוד, הכניסו את גופתה לשק וכיסו אותו בשני ספוגים שהיו במקלט. כפי שעלה מן העדויות, המערערים תכננו לשוב למקלט בשעות הלילה, להוציא את השק ובו גופתה של הילדה ולזרוק אותו למזבלה. תכנון זה לא יצא אל הפועל. בשעות אחר הצהריים, משהבחינה אמה של הילדה בהיעדרה, החלו חיפושים נרחבים אחריה במקום מגוריה. בשעות הערב, בעקבות החיפושים, נתגלתה גופת הילדה במקלט ביתה.

2.        המערערים הועמדו לדין בכתב אישום אחד. המדינה ייחסה השתתפות במעשים אלה גם לקטין נוסף, ח', אשר הועמד לדין בכתב אישום נפרד ומשפטו נשמע לאחר שניתנה הכרעת הדין במשפטם של המערערים. בית המשפט המחוזי בחיפה, ברוב דעות, זיכה את ח' מן המעשים המיוחסים לו וקבע כי לא ניתן לקבוע, מעבר לכל ספק סביר, כי הוא היה שותף למעשים. המדינה לא ערערה על זיכויו.

3.        ביום 21.9.99 ניתנה הכרעת הדין בעניינם של המערערים, הם הורשעו בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. הרשעת המערערים התבססה על הודאותיהם במשטרה ועל תוספות ראייתיות משמעותיות שהיה בהן משום חיזוק להודאות אלה. בית המשפט דחה את טענות המערערים כי הודאותיהם במשטרה פסולות. ביחס למערער 1 קבע בית המשפט כי הודאותיו ניתנו מרצון, וללא שהופעל עליו לחץ פיסי או נפשי. בית המשפט גם דחה את הגרסה שהוצגה על ידי מערער 2, ולפיה הוא לא היה שותף למעשים והודאתו ניתנה כחלק מ"תרגיל" משטרתי לו היה שותף, כיוון שנתבקש לסייע למשטרה להפליל את החשודים האחרים (מערער 1 ו-ח'). בית המשפט קבע כי הודאות השניים כללו ידיעה של פרטים מוכמנים שקושרים אותם באופן ישיר למעשה וכן תיאורים דומים של האירוע. בית המשפט קמא לא האמין לעדויות המערערים ומנגד, נתן אמון מלא בעדויות החוקרים ואנשי המשטרה באשר לנסיבות גביית ההודאות. ביום 11.11.99 גזר בית המשפט את דינם של המערערים וכאמור הטיל על כל אחד מהם עשרים וחמש שנות מאסר לריצוי בפועל.

           באי-כוח המערערים תוקפים הן את הכרעת הדין המרשיעה והן את העונשים שגזר עליהם בית המשפט המחוזי. מערער 1 חזר בפנינו על הטענה לפיה יש לפסול את הודאותיו במשטרה היות שאלה לא ניתנו באופן חופשי ומרצון. לפי הטענה, מתן ההודאות נבע מן הלחץ והאימה שהוא חש נוכח תנאי החקירה. עוד נטען בשם מערער 1 כי יש פסול בכך שחוקריו לא היו חוקרי נוער. כן נטען כי היה על בית המשפט המחוזי לבחון את אי ההתאמה בין הודאותיו לבין ההודאות של מערער 2, וכי יש באי ההתאמות כדי ללמד על כך שכל אחד מהם בדה את הודאותיו. מערער 1 מוסיף כי העובדה שח' זוכה במשפטו מחייבת גם לזכות אותו וכי העובדה שהמערערים הוכרזו כעדים עוינים במשפטו של ח' יש בה כדי ללמד על כך שהגרסאות שהם מסרו במשטרה אינן נכונות. אחרת, נטען, בית המשפט ידבר בשתי לשונות ועשויות להיות החלטות סותרות של הרכבים שונים באותו בית משפט. 

           באי-כוח מערער 2 חזרו אף הם על הטענה לפיה אין לייחס כל משקל להודאותיו הואיל והוא לא היה נוכח במקום ולא היה שותף למעשה. לפי הטענה, המשטרה נתקלה בקשיים להוכיח את אשמתם של מערער 1 ושל ח' ולפיכך הוא נתבקש לסייע בחקירה והובטח לו שאם יודה ויערב את האחרים, הוא ישוחרר לביתו. הדבר נתמך, לטענתם, בהודאותיו הראשונות של מערער 1, שכלל לא הזכיר את מערער 2 כשותף למעשה. כמו כן, נטען כי ישנן סתירות בגרסאות שמערער 2 מסר הנובעות מכך שהוא למעשה לא היה שותף למעשים. גם מערער 2 מתייחס לזיכוי של ח', בטענה כי זיכוי זה מחייב גם את זיכויו שלו. עוד טוען הוא כי לא היה מקום להרשיעו בעבירת האינוס, בה, בכל מקרה, לא הודה בשום שלב של החקירה. שני המערערים הוסיפו כי לא נמצאה במקום האירוע כל הוכחה מדעית, כדוגמת דגימת  D.N.A, שקושרת אותם למעשה.

           שני המערערים ערערו לחלופין על חומרת העונשים. כנסיבה לקולה הם מציינים במיוחד את גילם הצעיר בעת ביצוע העבירה - מערער 1 היה בן 14 וחמישה חודשים בעת ביצוע המעשה, ומערער 2 היה  בן 13 ושבעה חודשים.

4.        בא-כוח המדינה, עו"ד ח' ארצי, ביקש מאיתנו לאשר את פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט קמא. הוא ביקש לדחות מכל וכל את הטענות בדבר פסלות ההודאות וביקש ללמוד הן מתמלילי החקירה ומסרטי הוידאו של החקירות המצולמות והן מהתמלילים של השיחות המוקלטות והעימותים שנערכו בין הנאשמים, מהם עולה כי שני המערערים היו נינוחים ולא הראו כל סימן של לחץ או מתח נפשי. עוד הצביע על הממצאים שקבע בית המשפט ולפיהם כל אחד מן הנאשמים מסר בהודאותיו פרטים מוכמנים שלא ניתן היה לדעת עליהם אלמלא נמצאו הם בזירת האירוע. פרטים אלה הצטרפו ל"דברי מה" וחיזוקים ראייתיים שתמכו בהודאותיהם. לטענת המדינה זיכויו של ח' אינו מעלה ואינו מוריד לעניין אשמת המערערים ואין זה המקרה בו בית המשפט מדבר "בשתי לשונות", וזאת בשל קיומה של מערכת ראייתית שונה בתכלית בין שני המקרים. המערערים הורשעו על סמך הודאותיהם ועל סמך ממצאים ונתונים שקשרו אותם באופן מובהק לאירוע. ח' לא הודה בשום שלב של החקירה והרשעתו התבקשה על יסוד עדויות המערערים במשטרה. בית המשפט שדן בעניינו של ח' קבע, ברוב דעות, שאין לקבל את עדויות המערערים בחלקים אשר נוגעים לח', אך הוסיף כי אין בכך כדי לאיין את ההודאות בחלקים הנוגעים למערערים עצמם. כמו כן, שלא כמו בעניינם של המערערים, נקבע כי גרסת האליבי שהציג ח' לא הופרכה ואף, לדעת אחד השופטים, הוכחה.

           באשר לעונש שנגזר על המערערים טען בא-כח המדינה כי בית משפט זה אינו צריך להתערב בעונש שנקבע. העונש הוא עונש כבד, אך הולם את נסיבות העניין ואת האכזריות הרבה בה בוצעו עבירותיהם. על פי הטענה, בפרשה שלפנינו, מחייבות מטרות הענישה השונות ובהן הגמול, ההרתעה וההרחקה את שליחתם של המערערים למאסרים ממושכים ועל כן אין מקום להקל בעונשם.

הערעורים על הכרעת הדין

5.        כאמור, בין הצדדים אין מחלוקת באשר לנסיבות בהן אירעו המעשים המיניים והרצח וטענותיהם מתמקדות בכך שיש לפסול את הודאותיהם ולבכר את העדויות שנמסרו על ידם בבית המשפט קמא. כפי שצוין, בית המשפט קמא דחה טענות אלה ביחס לשני המערערים. קביעותיו התבססו הן על ממצאים עובדתיים והן על ממצאי מהימנות. הלכה ידועה היא שבית משפט לערעורים לא יתערב בקביעה של עובדות וממצאי מהימנות שנעשתה בידי הערכאה הראשונה, אלא אם נפל בה פגם מהותי. אין זה המקרה שלפנינו. פסק הדין של בית המשפט קמא דן בראיות בפירוט, מנתח את חומר הראיות, בוחן את טענות הסניגוריה ובסופו של דיון מתבסס הוא הן על קביעות של מהימנות ביחס לעדים והן על הסקת מסקנות הגיוניות מחומר הראיות.

6.        מערער 1 וח' היו החשודים הראשונים בפרשה אשר נעצרו על ידי המשטרה בלילה שלאחר הרצח. מעצרם בוצע בעקבות מידע שהגיע לקצין המודיעין של האיזור, שלמה אנג'ל, ולפיו מערער 1 ו-ח' נראו בשעות הצהריים ליד המנוחה. בהודאתו הראשונה במשטרה, מספר שעות לאחר שנעצר, הכחיש מערער 1 את הימצאותו במקלט והכחיש גם כל קשר לאירוע עצמו; אולם, זמן קצר לאחר מכן, בשיחה שהוקלטה בינו לבין ח', בשעות הבוקר המוקדמות של יום  ה- 22.6.98, הוא אמר לח' אמירות שונות שיש בהן כדי לקשור אותו לאירוע. כך, למשל, הוא אמר לח': "אתה יודע מה זה מוות בתליה, זה לא סתם..." וכן, תיאר בפני ח' שיחה עם השוטרים בה הם אמרו לו שהילדה חיה והיא "ספרה עליו". כעולה מתמליל אותה שיחה צחק מערער 1 ואמר לח' שהוא יודע שהיא מתה והיא לא יכולה "לספר עליו". מתחילת השיחה עולה כי ח' לא ידע שהילדה מתה והוא שמע זאת לראשונה מפי מערער 1. ח', שנשמע מופתע מהידיעה, שאל את מערער 1 איך רצחו אותה, ומערער 1 השיב: "תלו אותה, מלאו אותה בחול.., יעני, רצחו אותה" (ת/27, עמ' 10). זה המקום לציין שבשלב זה המשטרה, ולמעשה כל מי שלא נכח באירוע עצמו, אינם מודעים לכך שהרצח התבצע בתלייה. שכן, כאמור, לאחר שנתלתה הילדה המנוחה היא הורדה מן החבל, הוחזרה אל תוך המקלט וגופתה הוכנסה לתוך שק. כשהילדה נמצאה במקלט לא היו עליה סימנים כלשהם שהעידו על מוות בתלייה, והדבר אושר באופן סופי רק מספר ימים לאחר מכן, כשהתקבל דו"ח הנתיחה אשר קבע כי מותה נגרם עקב תשניק מיכני בעקבות הידוק לולאה על צווארה. העובדה שמערער 1 ידע כבר אז פרט מוכמן מהותי זה, הנוגע לאופן בו היא נרצחה, יש בה כדי לקשור אותו באופן ישיר לרצח.

           באותו יום המשיכו החוקרים לחקור את מערער 1. ככל שהתקדמה החקירה הוא חשף יותר ויותר פרטים מהאירוע עצמו. תחילה, הוא הפליל את ח' בלבד, אותו ראה מובל יחד עימו למעצר וסיפר כי רק עמד מחוץ למקלט, שמע את חגורת המכנסיים של ח' נפתחת ואת המנוחה צועקת. הרמיזה שהוא רמז על כך שבוצעו בילדה מעשים מיניים כלשהם, מהווה גם היא, בשלב זה של החקירה, פרט מוכמן. שכן, כשנמצאה גופתה של הילדה היא הייתה לבושה, ולא ניתן היה לדעת, בהסתכלות ראשונית, שבוצעו בה מעשים מיניים כלשהם. ככל שהתקדמה החקירה גרסתו של מערער 1 התפתחה והלכה. תחילה, כאמור, הוא רק שמע מבחוץ את שמבצע ח'. לאחר מכן, הוא קשר עצמו לאירוע כעד ראייה. בשלב מאוחר יותר, רק לאחר שמערער 2 נעצר אף הוא, מסר מערער 1 גרסאות מפורטות יותר הן לגבי האירוע עצמו והן לגבי חלקו באירוע. יומיים לאחר מעצרו, ביום 24.6.02, הוא כבר תאר את האירוע כולו בקווים כלליים תוך ייחוס חלק משמעותי מהפעולות באירוע למערער 2. הוא הודה שהשתתף בתליית המנוחה, אך הכחיש שאנס אותה. הוא גם ציין שראה את מערער 2 מבצע במנוחה מעשה סדום. ציון ביצועם של מעשי הסדום מהווה אף הוא פרט מוכמן. שכן, כאמור, ממראה הגופה לא ניתן היה לדעת שבוצעו בה מעשים מיניים כלשהם, ובהם מעשי סדום. בהמשך אותו יום ניתנה הודאתו הסופית של מערער 1 (ת/31), בה הודה כי הוא עצמו שלח את מערער 2 להביא את השק ובו הכבל בו חנקו את הילדה, והודה כי גם הוא ביצע בה מעשה סדום אשר בו לא הגיע לסיפוק מיני - פרט שנתמך בדו"ח הפתולוגי, לפיו לא נמצאו סימני זרע בזירה. מערער 1 גם סיפר כי הם התכוונו לחזור בשעת לילה מאוחרת ולזרוק את גופתה של הילדה למזבלה. להודאות אלה התלווה שחזור במקום שביצע מערער 1.

7.        כמתואר לעיל, הודאותיו של מערער 1 חושפות באופן מלא את השתלשלות האירועים שהסתיימה במותה של המנוחה. הן כוללות שורה של פרטים שמערער 1 לא יכול היה לדעת אותם אלמלא היה נוכח במקום. התפתחות החקירה מלמדת על כך שמערער 1 הכחיש תחילה את המיוחס לו באופן מוחלט ומהר מאוד לאחר מעצרו החל לחשוף, שלב אחרי שלב, את האירוע כולו, תוך שהוא מנסה להקטין את חלקו ולהגדיל את חלקם של האחרים. טענותיו של מערער 1 כאילו ניתנו ההודאות בהיותו תחת לחץ מן הסוג שיש בו כדי להביא לפסלותן היו סתמיות ולא הונחה להן תשתית ראייתית. אין לשלול את הטענה כי עצור המצוי בחקירה נתון תחת לחץ. על אחת כמה וכמה כך כשמדובר בקטין צעיר ימים. עם זאת, כפי שציין בית המשפט קמא, מן ההודעות השונות, ובהן השיחות המוקלטות וקלטות הוידאו של החקירות שצולמו, עולה כי המערער אינו מפוחד. מתמליל השיחה הראשונה עם ח' עולה כי מערער 1 אף מספר לח' "איזה צחוק ברכב" שהוביל אותו למעצר (ת/27, עמ' 28). ניכר כי הוא חש נינוח ובטוח בעצמו ואינו מדבר בהשפעת לחץ חיצוני מן הסוג שיוביל אותו להודות בדבר שלא עשה. זאת ועוד, כעולה מפרוטוקול ההליכים שהתנהלו בפרשה זו, הטענה כי הופעלו על מערער 1 אמצעים פסולים שיש בהם להביא לפסילת ההודאות, לא נטענה באופן רציני. לראשונה העלה המערער את הטענה בהארכת המעצר השנייה שלו, שבה היה כבר מיוצג על ידי עורך דין. אך, גם באותה הזדמנות לא נטענה טענה כי הופעלו עליו אמצעים פיסיים פסולים, אלא נטען מפי בא-כוחו כי היו עליו איומים. בפתח המשפט טענה באת-כוחו של המערער כי הוא היה נתון תחת לחץ שנבע מן המעצר, וכי הודה בשל המעמד המפחיד שהיה נתון בו, אך לא הצביעה על כל טענה קונקרטית של פסול בהתנהגות השוטרים. בעדותו בבית המשפט טען מערער 1 כי במהלך החקירות היכו אותו. עדות זו לא זכתה לאמונו של בית המשפט, ואמנם, לא במסגרת הטענות שהעלתה באת-כוחו בתחילת המשפט, ואף לא במהלך עדותו לא הצביע המערער על מעשה פסול כלשהו מצד השוטרים, באלימות או בהתנהגות, שבוצע סמוך להתוודותו, ואשר השפיע עליו למסור הודאה כלשהי מבין ההודאות שמסר. טענותיו בעניין זה היו כלליות וסתמיות. בכתב הערעור העלתה באת-כוחו טענה נוספת ולפיה הלחץ שהופעל עליו נבע גם מן העובדה שהוא נחקר על ידי חוקרים שאינם חוקרי נוער. אכן, מערער 1 לא נחקר בכל החקירות על ידי חוקרי נוער, אולם, כפי שציינה המדינה בתגובתה,  מאחר שהמערער היה מעל גיל 14 בעת החקירה, לא הייתה מוטלת על המשטרה חובה לחקרו באמצעות חוקרי נוער.

8.        משנדחתה טענת הפסלות, הושתתה הרשעתו של מערער 1 בעיקר על שתי ההודאות האחרונות שלו (ת/30, ת/31) מיום 24.6.98. בהודאות אלה הודה מערער 1 שהוא הורה למערער 2 להביא את השק והכבל וכי המעשה כולו היה מתוכנן מראש. הוא מודה שהוא השתתף באינוס הילדה וציין כי ביצע בה מעשה סדום, תוך שהוא חוסם את פיה לבל תצעק. הוא תיאר באופן מפורט את האופן בו כרך עם שותפיו את הכבל סביב צווארה; כיצד תלו אותה על מוט הברזל בשירותים וכיצד שבו למקלט דקות ספורות לאחר מכן להוריד את גופת הילדה ולהכניסה אל תוך השק, מתוך כוונה לשוב למקלט בשעת לילה כדי לקחת את גופת הילדה ולהשליכה במזבלה. להודאות אלה של מערער 1 נמצאו חיזוקים רבים, הן בממצאים אובייקטיביים שנמצאו במקום והן בדו"ח הנתיחה הפתולוגי. מרבית דברי החיזוק מהווים פרטים מוכמנים שלא ניתן היה לדעת עליהם אלמלא הנוכחות במקום. בין הפרטים המרכזיים יש לציין את הידיעה על תליית המנוחה ועל האונס ומעשי הסדום שבוצעו בה סמוך לפני מותה  - ידיעות אשר אושרו בדו"ח הפתולוגי; וכן הודאת המערער כי לא הגיע לסיפוק מיני - פרט אשר אושר אף הוא בדו"ח הנתיחה. נוכח ממצאים אלה המסקנה היא כי יש לדחות את ערעורו של מערער 1 על הכרעת הדין בעניינו.

9.        מערער 2 טען אף הוא כי אין להתבסס על הודאותיו במשטרה ואין לייחס להן כל משקל. לפי הטענה, מערער 2 כלל לא נכח במקום והוא "הודה" במסגרת שיתוף פעולה עם המשטרה שנועד לסייע בחקירה נגד ח' ומערער 1. בא-כוחו של מערער 2 ציין כי משפחתו של המערער משתפת פעולה עם כוחות הביטחון ולכן, היה זה טבעי שהוא יתבקש לסייע למשטרה ולשתף עימה פעולה. בית המשפט קמא דחה מכל וכל גרסה זו וקבע שהיא בלתי סבירה. בית המשפט קבע כי כבר ביום 22.6.98, קרי, יום לאחר הרצח, הפשע כבר פוענח לאחר שמערער 1 הודה במעורבות בפרשה וקשר הן את עצמו והן את ח' לאירוע. לכן, מבחינה עקרונית, מערער 2 לא היה נחוץ לצורך פיענוח. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי אף אם הייתה מתקבלת עמדתו של מערער 2, אין בה כדי להסביר את העובדה שהוא מסר פרטים רבים במסגרת הודאותיו, חלקם פרטים מוכמנים שיש בהם כדי לקשור אותו לאירוע. בית המשפט דחה גרסה זו גם מטעמים של מהימנות. הוא קבע כי מערער 2 עשה עליו רושם של נער מניפולטיבי שמבקש להתאים את העובדות והמציאות לאינטרסים האישיים שלו.

           מערער 2 נעצר לחקירה רק בצהרי היום שאחרי הרצח (ביום 22.6.98). ההחלטה לעצור אותו התקבלה לאחר שאחיה של המנוחה סיפר כי מערער 2 אמר לו אמירות מחשידות בנוגע למנוחה. כך, למשל, הוא אמר כי הוא זה שראה אותה בפעם האחרונה; הוא ניסה להרחיק עצמו מהאירוע באומרו כי במקלט יש סולם שהוא תמיד עולה עליו ולכן "אם יש שם טביעות אצבעות אז זה לא נוגע לו". עוד אמר כי באותו היום, כשראה את הילדה בצהריים, תפס בצווארה. כן סיפר שראה בצהריים את השק עם החבל והיה שם שק נוסף ומעליו היה הספוג. התנהגותו של מערער 2 והדברים שסיפר לאחי המנוחה עוררו חשד והוחלט לעצרו לחקירה. לאחר שהובא למשטרה טען מערער 2 שראה את השק שבו נמצאה הילדה מחוץ למקלט וכי בשק היה כבל של טלוויזיה ונדף ממנו ריח רע. בחקירה הוא הכחיש את החשדות שיוחסו לו ושוחרר על ידי המשטרה. בעדותו של ראש צוות החקירה לפני בית המשפט נטען כי בדיעבד הסתבר כי ההחלטה לשחררו הייתה מוטעית, ורק יומיים לאחר מכן, כשנבחן חומר הראיות שנית, הוחלט לעצרו שוב. בהודעתו השנייה (ת/37) מיום 24.6.98, הודה מערער 2 לראשונה במעורבות במעשים שנעשו לילדה אך הציג את חלקו של מערער 1 כחלק הגדול ביותר. הוא מסר במסגרת הודאותיו פרטים רבים ומדויקים על האירוע כולו. הוא הכחיש את מעורבותו במעשים המיניים, אך תיאר בפירוט את רציחתה של הילדה בתלייה ואת המעשים שנעשו לשם הריגתה. חלק מהפרטים שמסר היו פרטים מוכמנים. למשל, כפי שהעידו אנשי המשטרה, רק בעדותו של מערער 2 התחוור להם כי הילדה נתלתה בתא השירותים. יצוין, כי בשיחה המוקלטת הראשונה שנערכה בין מערער 1 לח' בבוקר הראשון של החקירה, הזכיר מערער 1 כי הילדה נתלתה ומתה, אך לעובדה זו לא ניתנה ככל הנראה תשומת לב טרם פוענחה ותומללה השיחה. מערער 2 גם הסביר כיצד נעלו המערערים את דלת השירותים בשני מוטות ברזל כדי שאיש לא ייכנס בזמן שהילדה הייתה תלויה. בשחזור שערך הוא אף הצביע על חלודה שהייתה ברצפה, אשר מקורה במוטות ברזל אלה (ת/10 עמ' 14). בניסיון לבסס את טענתו לפיה אין לייחס משקל להודאותיו במשטרה, טען מערער 2 במהלך המשפט כי עדותו נמסרה לאחר שהשוטרים תיארו בפניו את עדותו של מערער 1 והוא נתבקש לחזור עליה. טענה זו נשללת מתוך עיון בהודאות והשוואתן. כך, למשל, מערער 2 הוא הראשון שטען שמערער 1 הורה לו להביא את השק ובו הכבל (ת/37) - ואכן, פרט זה נמסר גם על ידי מערער 1 בעדות שניתנה על ידו מאוחר לעדותו של מערער 2 (ת/32). בדומה, על אף טענתו כי את השחזור הוא ביצע אחרי מערער 1, לאחר שהשוטרים אמרו לו כיצד מערער 1 שחזר את המקרה, עולה מהשעות שבהן נרשם כי בוצע כל אחד מן השחזורים, כי מערער 2 היה הראשון ששחזר את האירוע ורק לאחריו שחזר את המעשה מערער 1.

           הרשעתו של מערער 2 מבוססת היטב בחומר הראיות. טענתו כי אין לייחס משקל להודאותיו נשללת שעה שבוחנים את היקף הפרטים שמסר, ובעיקר, את הפרטים המוכמנים שלא יכול היה לדעת אלמלא היה נוכח במקום. הודאתו המלאה (ת/37, ת/8) כוללת התייחסות לסיפור המעשה כולו. מערער 2 הודה כי הוא הביא את השק והכניס את הילדה המנוחה למקלט. הוא לא הודה בביצוע מעשי האינוס, אך הודה כי ביחד עם שותפיו תלה את הילדה בשירותים והכניס אותה, לאחר מותה, לשק. גם הרשעתו התבססה על חיזוקים רבים, ובהם, כאמור, ידיעת הפרטים המוכמנים אשר נתמכים בחוות הדעת הפתולוגית.